"הרגש יכול להיות רגיש בהרבה מיכולתו של השכל להיות הגיוני".
– ויקטור פרנקל –
"לא רק שם וזיהוי"
הוא כבר אינו "בן בלי שם" וכבר יש לו זהות אך עדיין אינו מרוצה, כמו ילד קטן מנסה שוב ושוב למשוך תשומת לב. ואם לא נתת לו מקום או לא הגבת מספיק, יתכן ויטמון עמוק את האכזבה אך לאחר מכן הוא יזכיר לך אותה בכל פעם שתהיה איזו אסוציאציה שמזכירה אותה.
כן ה"רגש" שלנו קצת בגר, כבר יש לו שם או שמות אבל עדיין איננו יודעים מה בדיוק הוא רוצה מאתנו? ומה אפשר לעשות אתו?
במאמר הקודם סקרנו את העובדה שהרגשות שלנו לוקחות חלק נכבד בהשפעה על התנהגותנו בין במודע ובין מתוך התת מדע. הכרנו שחשוב מאד לתת לרגש שם וזהות ואף לנסות לגלות מה עורר אותו, מה גרם לנו לחוש אתו דווקא בזמן זה או אחר.
במאמר זה ננסה לפסוע צעד נוסף ולראות באיזו דרך אנו יכולים להרגיע את הרגש הסוער שלנו ושל אחרים סביבנו.
כמובן שכל שינוי בהתנהגות ורכישת כלי חדש מלווה בהרגשה מלאכותית וממילא אינה משיגה מיד את התוצאה המקווה. ואף על פי כן זו הדרך היחידה באמת לעבד את רגשותינו ולעזור לילדינו או לסובבים אותנו להגיע לזה. כמו נעלים חדשות שלוחצות פה ושם ולא כל כך נעימות אך לאחר הליכה והרגל הם הופכות לנעלים כל כך נוחות שלא רוצים להיפרד מהם.
אטופיק דרמטיטיס ועולם הרגש
"רגש סוער ומציף- מנותק לחלוטין מחשיבה הגיונית"
בשלב הזה כאשר הרגש בשיא עוצמתו – בדרך כלל הוא מתנתק מחשיבה קוגניטיבית הגיונית, נסו לגשת לבוס שרותח מזעם על עובד מסכן, ללחוש לו ש"אתה עושה רושם לא מתאים על כל העובדים שלך" והוא יאבד שליטה לחלוטין. תלמיד אוניברסיטה שכעס על המרצה שלו שנתן לו ציון נמוך הוציא עליו סכין בתסכולו, מטרתו להצליח בלימודים אך בכעסו הסוער הוא איבד את האפשרות הזו לנצח!
יתכן שזו הסיבה התת-הכרתית שרבים מתכחשים לרגשותיהם, מפחדים הם מאיבוד שליטה, הבעיה שהתכחשות לרגשות אינה מסירה אותם מהעולם הפנימי שלהם. והם עדיין מנוהלים על ידי רגשותיהם אבל בשלט רחוק ומאחורי חומות של הגנות עם פחות מודעות.
מכאן שאין לנו דרך שכלית להרגיע את הרגש – אלא רק דרך רגשית.
"הבנה והכלה – מרגיעה את הרגש"
תארו לעצמכם ילד שאמור לקבל טיפול רפואי כואב, הרופאים אומרים לאמא, אין לנו אפשרות של הרדמה. אנו נותנים לך את האפשרות לשבת ליד הילד בזמן הטיפול ולהחזיק את ידו. האם לפי דעתכם העובדה שהאמא תשב ליד ילדה, תחזיק ברכות את ידו ותלטף אותו, זה יועיל לו במשהו?
כולם פה אחד עונים "כן, בוודאי הוא הרי לא לבד הוא מקבל תמיכה". אך למעשה בכאב הפיזי הנובע מהטיפול אין הבדל ורק העובדה שאמא נמצאת איתי ואני לא לבד בכאב הזה מקל על הילד. כך בדיוק פועלת האמפטיה הנכונה. כאשר משהו נמצא לידי בעת הרגש הסוער הכואב, ופשוט נמצא לידי מכיל מבין, ואני לא לבד בחוויה הזו – זה מקל ומרגיע.
כמובן שאם האמא תכנס לחדר הטיפול ותכנס להיסטריה על מה שהולכים לעשות לילד שלה או אפילו רק תבהיל – הילד ייבהל עוד יותר והכאב יעצים. ואם היא תנסה להתכחש לכאב ותגיד לו :"שטויות זה שום דבר" והוא כן מרגיש את הפחד ואח"כ את הכאב – הוא יאבד אמון בה ולא ירגיש הקלה בכלל. רק הכלה שאינה שופטת, אינה מעצימה את הכאב ואינה מקטינה את הפגיעה. רק הכלה שהאחד נמצא עם השני ביחד במקום הזה, היא היא שמאפשרת לרגש להרגעה ולהתמתן.
התמודדות של הילדים עם אטופיק דרמטיטיס
לאחר שאדם התנסה בחוויה זו, וחווה הכלה, קבלה ואמפטיה בזמני רגש מציף הוא יכול ללמוד להכיל את עצמו, ללמוד לא להיבהל מההרגשה המציפה אותו, פשוט להרגיש ולהכיל אותה עד שתתמתן בלי שיפוטיות, ללא צפיות להבין ולאהוב וכך לתת ללבה הרותחת בתוכו כלי שיכיל אותה, ובכך ימנע את ההתפזרות שלה ואת הנזקים שהיא יכולה לגרום בדרך.
כאשר הילד עם האטופיק דרמטיטיס, מתוסכל ממצבו – הצעד הראשון הוא להכיל אותו עם התסכול שלו, לא להתעלם או לייעץ ולא לבטל את התסכול, רק לקבל אותו עם האטופיק ועם התסכול בחמימות ואהבה ללא שיפוטיות, כך הרגש יכול להירגע.
במאמר הבא נפרט יותר מבחינה פרקטית איך עושים זאת.
"כשמבינים ומכילים את הרגש הוא נותן לכם מנוח!"