בכי ככלי לביטוי רגשי
משחר ילדותנו שמענו משפטים המשייכים בכי לילדותיות והתנהגות שאינה בוגרת: "תפסיק לבכות", "ילד גדול אינו בוכה" וכדומה. הורים עלולים להגיב כך אפילו לילד בן שלוש, שבאמת לא הפך עדיין לבוגר ולבשל דיו. כתוצאה מגישה זו, לא פלא שאנו פוגשים מבוגרים רבים כל כך שאינם יודעים כיצד להתמודד עם רגשות.
באופן טבעי, הדמעות באות לעזר בזמן הצפה ומהוות כלי ביטוי לגיטימי. פריקת רגשות על ידי בכי היא דרך בריאה מאד להביע את הרגשות, מה גם שבכי מהווה מערכת ההתאוששות המולדת של הגוף והמערכת הראשונה להתמודדות עם הרגשות. הדמעות פורקות את האנרגיה השלילית ומסלקות אותה מגופנו. הציפיה היא שבמהלך שנות הילדות יקבל הילד (מהוריו ומאנשים אחרים) הכלים לעבד את הרגש, לתמלל אותו למילים, לפרוק אותו בשיחה, ולהיות זקוק לפחות דמעות. הבכי לא צריך להיעלם כליל, אך הציפיה הסבירה היא שלמבוגר יהיה כלים נוספים להתמודד עם הרגש.
הבכי מקבל מקום משמעותי מאוד במקרה של אטופיק דרמטיטיס ילדים, מהסיבה הפשוטה שהם צפויים לסבול מכאבים, מגרד ומאי נוחות רבים המקשים עליהם. התפקיד של ההורים הוא להעניק לילדים את היכולת להתבונן ברגשותיהם, על ידי הימנעות משימוש אוטומטי בהשתקה ובהשקטה חיצונית של הבכי, ושימוש תחת זאת בביטויים מרגיעים המשאירים מקום של כבוד לרגש: "בואו נסתכל עוד על מה שקרה לך ברגל", "אני מצטערת שקשה לך" ועוד. תחת זאת, חשוב להימנע ממשפטים "אוטומטיים" דוגמת "תפסיק לבכות! אתה ילד גדול!", "שקט, כולם מסתכלים עליך" וכדומה.
הצבת גבולות
גבולות הם חלק חשוב בעיצוב אישיות הילד. כל ילד זקוק לגבולות כדי לגדול בריא. פעמים רבות, הילד הסובל מאטופיק דרמטיטיס מנצל את מצבו כדי להשיג דברים: . במצב כזה הגבולות נשחקים והילד מרגיש בעוצמה הטמונה בגירוד ו/או במצב שלו. אולם, במצבים אלו צריך להיות זהירים מאד בהצבת הגבולות ובשמירתם, ולדעת מתי להקל ומתי לא.
באחד ממפגשי התמיכה התבקשו האימהות לצייר על דף את משפחתם, כולל הילד האטופי. כמעט אצל כולם נראה בציור איך הילד תופס מרכזיות בבית וההשפעה שיש לילד הסובל מ-AD על שאר הילדים. גם כאשר הילד אינו הקטן במשפחה הוא נשאר מרכזי. באופן פיזי הוא זקוק לטיפול יום יומי והשגחה מתמדת, ההופכת אותו למקבל תשומת הלב מספר אחד במשפחה. החשש הוא שהמצב של הילד יגרום לוותרנות יתר מצד הוריו ולמתיחת גבולות מצד הילד, תוך "ניצול" המצב.
פעמים רבות, ילד הסובל מאסטמה של העור מנצל את מצבו כדי להשיג לעצמו הטבות כלשהן. אלא שגבולות הם חלק חשוב בעיצוב אישיות הילד. גבולות נותנים לילד ביטחון שיש לו הורים חזקים היכולים להגן עליו. כל ילד זקוק לגבולות כדי לגדול בריא. מציאת האיזון בין אמפטיה וגבולות היא חובה תמידית, אך פי כמה – במצבים אלו.
איננו רוצים להרגיל את ילדנו שכל מבוקשו מתמלא מיד. אין זו הכנה ראויה לחיים. אנו יכולים לשדר לילד אמון, אמון בהרגשות שלו ואפילו בגירוד הנוצר מאכזבה, אך אנו גם מאמינים ביכולת של הילד להכיל את האכזבה והתסכול. מצד אחד אין אנו צריכים להירתע מלשים גבול, אך מצד שני אפשר להבין את הילד המגורה, להראות לו שאנו מבינים את הקושי ואיננו כועסים שהוא רוצה לגרד, ואף על פי כן לא לתת לו את מבוקשו ולעמוד על הדרישה שלנו. בסופו של דבר אנו עוזרים לילד להתמודד עם מציאות החיים שלא תמיד מתגמשת לפי רצונו.